יש לכל אחד מאיתנו תגובה אוטומטית כשהוא כועס. לרוב, התגובה הראשונית שלנו היא ממקום רגשי ולכן פחות יעילה ויוצרת אצל השני תגובת נגד שלא תביא לשיתוף פעולה. וכך מתחיל שיח של כעס ריחוק ומריבה. הרעיון הוא להיות מודע לאופן שבו אנו מגיבים ולנסות להגיב אחרת. עם הזמן זה יהפוך לאוטומט החדש.
בהתחלה זה מאוד קשה, אבל עם האימון והמודעות זה הופך ליותר קל וגם מביא ליותר תוצאות.
אז קצת על תגובות אוטומטיות שלנו, מה עובד ומה לא? ומה כדאי לעשות במקום.
- תגובה באיומים עם תנאי: "אם לא תפסיק לצעוק, אני לא קונה לך!
אני סופרת עד שלוש, אם עד אז אתה לא מפנה מדיח אז…..
אם אתה לא מכין שיעורי בית, אין מסכים היום!".
איומים הם אחת הדרכים של ההורים להתמודד עם ילד שלא משתף פעולה, או לא עושה את מה שביקשו ממנו. התחושה של ההורה היא: רק בצעקות ובאיומים זה עובד.
אבל, לאיומים יש מספר חסרונות:
- הילד במשך הזמן עלול לפתח עמידות. הוא עלול לא להיענות מתחת לטון מסוים או אם לא נוסיף איום. ואז נצטרך כל הזמן להעלות את הטון ואת האיום עד שזה מגיע לגבהים חסרי פרופורציה.
- איום עלול להזמין מבחן – הילד ירצה לבדוק אם אנחנו עומדים באיום. אז הוא יחכה לספירת 3 לראות מה ייקרה ולפעמים ההורה ייתפס לא מוכן…. הורים מספרים לי שהם מתפללים לא להגיע ל 3 כי אין להם מושג מה לעשות שם.
- הילד לומד מאיומים לנהל איתנו משא ומתן: אני אעשה אם תתנו לי, תעשו לי וכ"ו ואז עבור כל פעולה נמצא את עצמינו "משלמים".
אז מה עושים במקום????
שגרה קבועה מונעת מצבים כאלה. מכינים את הילד מראש למה אנחנו מצפים ממנו. מדברים על מה צריך להיעשות ומתי. ואז כשמגיע הזמן נותנים תזכורת "עוד 5 דקות….."
תנו את ההוראה בצורה מפורשת שקטה וסמכותית ללא איום "קום להכין שיעורי בית.."! וללא סימן שאלה בסוף. אם הילד משתף פעולה עודדו אותו. אם מתעכב, עמדו על ידו בשקט והזכירו לו. אם הוא באמצע משהוא ומבקש עוד 5 דקות או עד שייגמר הפרק, כבדו את זה, אבל הקפידו שהוא יקום ברגע שנקבע.
- תגובה בשאלות של למה: "למה עשית את זה?" "למה אתה עושה לי את זה?"
ההורה מצפה שהילד יספק הסבר למעשה. או אולי ליצור רגשות אשם אצל הילד או חרטה.
לשאלות "למה" יש מספר חסרונות:
- שאלות "למה" אינן מקדמות את הדיון לשום מקום, הן לא מחפשות פיתרון אלא אשמה ועלולות לעורר וויכוח.
- ברב הפעמים הילד פשוט לא יודע להסביר מדוע הוא התנהג כך. הוא לא חשב על זה, פשוט עשה.
- מהשאלה "למה אתה עושה לי את זה?" הילד עלול בטעות להבין שלא ההתנהגות היא הבעיה אלא עצם העובדה שהיא נעשתה מול ההורה. ושאולי, לחבר או לאח כן מותר לעשות את זה.
אז מה עושים: מגיבים באופן קונקרטי על המעשה. תגובה עניניית למעשה הילד. ובודקים יחד איתו מה ניתן לעשות כדי לתקן או לפצות. בודקים איתו איך לוקחים אחריות וממשיכים הלאה. מה ניתן לעשות אחרת בפעם הבאה שנקלעים לסיטואציה דומה. מה ההשלכות של המעשה שלו? על מי זה השפיע? מי נפגע ואיך מתקנים את זה. מדריכים את הילד איך להתנהל. אנחנו המורים שלו לחיים.
- מאפשרים את ההתנהגות הלא רצויה אבל דורשים הבטחות מהילד: "קח, אבל בפעם הבאה תבקש יפה." "הפעם אני מוותרת, אבל תבטיח לי שלא תעשה את זה יותר".
דרישות כאלה לא כל כך משפיעות על הילד לאורך זמן, למה?
- אם זה הצליח לו עכשיו למה שבפעם הבאה הוא ינהג אחרת? הוא הצליח לקבל וויתור, ינסה גם בפעם הבאה.
- הילד כרגע במצב מצוקה, אז הוא מבטיח לא לעשות את זה יותר כדי לצאת ממצב זה. אבל הוא לא יכול לעמוד בהבטחה ובמידה מסוימת זה גורם לו לשקר.
חלופה: להגיב באותו רגע על ההתנהגות. בלי דחיות לפעם הבאה. במיוחד אם מדובר בילדים עם ADHD חשוב לתת מייד היזון חוזר מידי על מעשיהם.
- השוואות לאחרים: "למה אתה לא מתנהג כמו אחיך? הוא תמיד מכין את
השיעורים בזמן". "למה אתה לא מתלבש מהר כמו בני הדודים שבגילך?"
"החברה שבאה, כייף לשבת איתה לשולחן. היא אוכלת נקי תנסה גם אתה". "תראה איך כל הילדים רוקדים יפה במסיבה. למה אתה לא רוקד איתם?"
המחשבה של ההורה היא שאם הוא ישווה זה ידרבן את הילד לפעול ולהשתפר. הילד ירגיש שיש לאן לשאוף. בפועל, הילד מרגיש שהוא לא מספיק טוב ושהוא מאכזב את הוריו.
אז מה עושים? לא לעשות השוואות, לבקש מהילד מה שאתם רוצים מבלי לציין מי כבר עושה את זה. הוא נמדד ביחס להתקדמות של עצמו.
- שימוש באירוניה: "ידעת שיש לך מבחן מחר והשארת את הספר בבית
הספר, אתה ממש גאון". "היום התנהגת ממש יפה.. יופי של מכות הלכת בבית הספר". "מה אלה שיעורי הבית שלך? טוב, אולי המורה שלך יכולה לקרוא סינית, אני לא יכולה".
ילדים מתקשים להבין אירוניה בגיל צעיר. הם חשים בטון המלגלג של ההורה והטון לא תמיד מתאים למילים. והם לא מבינים מה ההורה רוצה מהם.
ההמלצה היא לא לדבר באירוניה אלא להגיד ישירות מה אתה חושב. זה גם יקדם דיון ענייני. אירוניה לא מאפשרת תגובה עניינית.
- אמרתי לך: "אמרתי לך שהכוס תישבר" "אמרתי לכם שמישהו בסוף יפצע"
נכון, את צודקת, אמרת לו. וזה סופר מתסכל שהוא לא הקשיב. מה עושים עכשיו? שואלים אותו מה הוא יעשה בפעם הבאה. איך הוא מתכוון לתקן את הנזק שנפגע. שיעזור באיסוף השברים. שיתקשר לשאול בשלום הילד שנפצע. זה ילמד אותו לקחת אחריות על מעשיו.
- נאומים, הטפות מוסר: "שמעת שקראתי לך? למה לא באת? זה מאוד לא מתחשב מצדך, לראות את אמא סוחבת ככה שקיות ולא לבוא לעזור. היית רוצה שגם אני לא אעזור לך כשתצטרך עזרה? כמה פעמים כבר דיברנו על כך שאנחנו בבית עוזרים זה לזה? האנוכיות שלך עוברת כל גבול – בסוף לא יהיו לך חברים בכלל"
ילדים שונאים הרצאות, הטפות מוסר והסברים ממושכים. לגביהם ככל שהתזכורת קצרה היא יעילה יותר. אחרת הם ננעלים ומפסיקים להקשיב. אז במקרים אלו צריך להפוך את התלונה לבקשה: בוא תעזור לי בבקשה עם השקיות. אני קוראת לך עכשיו ומצפה שתבוא אליי.
התהליך של שינוי התגובה שלנו יביא בעקבותיו שינוי בתגובה של הילד. בהצלחה!