בבתים עם תלמידים בעלי הפרעת קשב עולות השאלות…
איך יהיה לו בבית הספר?
האם לספר לו שיש לו הפרעת קשב?
ואם כן איך? שלא ירגיש טיפש או שיחשוב שהוא פחות טוב.
אז ככה עושים את זה:
- קודם כל לא מסתירים מהילד שיש לו הפרעת קשב. אני פוגשת המון מבוגרים שהסתירו מהם. והם מספרים לי שהם גדלו בתחושה שמשהו בהם לא בסדר, שהם פגומים, וצריך להסתיר את זה. שיש כאן בושה.
הם חשים הקלה עצומה כשהם מבינים שזו הפרעת קשב, וצער על המטען שסחבו כל השנים ועל הפגיעה שיש להם בתחושת הערך העצמי. או כמו שאבא אחד אמר לי עם חיוך ענק כשהסברתי על הפרעת הקשב. "אז אני לא דפוק?"
אז הפרעת קשב זה לא פגם, זה לא מחלה, זה לא בושה.
זה שוני באופן שבו האדם חווה את העולם. ויש בזה המון יתרונות.
זה כן יכול ליצור קשיים בכיתה כאשר הילד מתבקש לשבת רצוף לאורך זמן ולהיות מרוכז. וגם לזה יש פתרונות שאני מלמדת. חשוב להבין, זה עניין של התאמה בין דרישות המערכת לילד, זה לא פגם בו.
- מה אומרים לילד:
שואלים את הילד: אם יש ילד בכיתה שלא שומע טוב והוא לא מצליח לשמוע את כל מה שהמורה אומרת, האם בסוף השיעור הוא ידע את כל החומר? ואם הוא לא הבין את כל החומר, זה אומר שהוא טיפש? ברור שלא, הוא לא שמע את ההסברים.
ואם יש ילד בכיתה שלא רואה טוב את הלוח, האם הוא ידע את כל מה שהמורה לימדה? האם הוא יוכל לפתור תרגיל שהוא לא רואה? או להעתיק אותיות שנראות לו מטושטשות? ברור שלא. האם הוא טיפש? ברור שלא! זה לא קשור לחכמה.
כך גם הפרעת הקשב. ילד שיושב בכיתה והראש שלו מוסח ועסוק לא שומע את כל מה שהמורה אומרת ולא רואה את כל מה שכתוב על הלוח. בסוף השיעור יש מצב שהוא לא יבין את כל החומר משום שהוא לא היה בשיעור. הגוף שלו היה. המוח לא תמיד. הוא לא טיפש ולא פגום. הוא יצירתי ומלא מחשבות.
ואת המסר הזה חשוב להגיד שוב ושוב. כי מה שהכי חשוב בהפרעת הקשב זה לשמור על הערך העצמי של הילד. שאף פעם לא ירגיש טיפש, פגום או לא מספיק טוב.