אולי יש לילד שלי חרדה חברתית? מה זה בעצם?
במיוחד עכשיו בחופש הגדול, כשרוב המתבגרים נשארים בתוך החדר שלהם ומתמסרים למסכים. עולה הרבה פעמים השאלה אם מדובר בחרדה חברתית.
אם נוסיף לזה את העובדה שהילדים האלו בילו חלק גדול מהחיים שלהם בבידודים ולמידה מרחוק, שהם לא התאמנו בכלים חברתיים, לא חוו ילדות של משחק ביחד בלי מסך ומסכה. קל להבין למה קשה להם להיות חברתיים.
אז איך יודעים אם זה סתם גיל ההתבגרות או שיש פה משהוא מעבר לזה?
האם הילד/ה שלך מראה את הסימנים הבאים:
- חשש של הילד ממצבים שבהם הוא חשוף לבחינה של אחרים
- תחושה שהוא מוזר, שונה, אחר
- לפעמים התקפי זעם או בכי
- הימנעות מחברה וממצבים חברתיים
- פחד וחרדה לא פרופורציונאליים. למשל ילד חרד יבחר לא להגיע לבית הספר בכלל אם הוא עומד לאחר כדי שלא ייסתכלו עליו כשהוא נכנס לכיתה
- זה פוגע בתפקוד היום יומי- חברתית ולימודית. אצל מבוגרים- גם תעסוקתית
- זו לא תוצאה של טיפול תרופתי, השמנת יתר, פצעים על הפנים, או מראה חיצוני שונה, וזה נמשך לפחות חצי שנה באופן עקבי
ויש עוצמות שונות, החל מביישנות וקושי לפנות לקופאית בסופר או למורה, דרך לבישת קפוצ'ון עם כובע ושרוולים גם בימים חמים וכלה בהסתגרות.
הבעיה הכי גדולה בחרדה חברתית היא ההימנעות, הילד נסוג יותר ויותר לתוך אי עשייה חברתית, לתוך עצמו, אל החדר שלו, למיטה. לא פוגש אנשים אחרים. נמנע ממשפחה, חברים, יציאה מהבית.
וההורים שמרחמים עליו, לפעמים חוו חרדה כזו בעצמם, רואים כמה קשה לו או לה, והלב כואב. ואז, לפעמים מרוב אהבה, נותנים שירות להימנעות הזו ומאפשרים אותה.
מה עושים?
יש הרבה מה לעשות, יש דרכים לעודד את הילד להיות אמיץ ולהתמודד עם משימות החיים, בונים שלב אחרי שלב תוכנית עידוד וחיזוק הביטחון, עם אתגרים קלים שניתן לעמוד בהם ולקבל תחושת הצלחה.
זה תהליך, זה לוקח זמן, זה דורש התגייסות של ההורים והסביבה. צריך להיות נחושים ואמפתיים אך לא בהזדהות.
זה אפשרי לצאת מזה.
זו לא גזירת גורל. יש מה לעשות. גם אם החרדה היא חלק מהפרעת הקשב.