ברוב המקרים הוא נרגש, חושש ,ולפעמים מאוכזב. לפעמים הוא יותר מודאג מהתגובה שלנו מאשר ממה שכתוב בתעודה.
תפקידנו לעודד אותו ולגרום לכך, שהילד ייתן משוב לעצמו.
אז לא נביע את דעתנו מיד בהתחלה אלא נשאל אותו שאלות כמו:
- האם אתה מרוצה מהתעודה?
- ממה אתה מרוצה (תמיד טוב להתחיל במשהו חיובי…אפילו אם זה רק מקצוע כמו אומנות או ספורט…), ממה אתה לא מרוצה?
- להראות לו מקומות שהוא השתפר אפילו במקצת ולעודד אותו על כך.
- להתייחס גם להערות על התנהגות לחברים, הבאת ציוד, ולא רק לציונים. אם הילד הוא חבר טוב, או מקפיד על הבאת המערכת זה דבר נפלא שיש להתייחס אליו. זה לא מובן מאליו.
- האם יש מקצוע שהיית רוצה לשפר בו את הציון?
(יש להדגיש לילד שלא צריך לשנות הכל, מתחילים בשינוי של מקצוע אחד בלבד, בכדי שהוא יתרכז בו ויחווה הצלחות)
- לאיזה ציון אתה רוצה להגיע?
- איזה ציון לא יאכזב אותך?
(כשלילד לא מספיק ציון 60 ורוצה 100 ,הוא מציב לעצמו מטרה לא מעשית ובסופו של דבר מתייאש.
עלינו לומר לו: "אני רוצה שתקבל ציון שתרגיש שעשית שינוי, בפעם הבאה תנסה לקבל 70 במבחן"-ע"י כך,תגרום להפחתת לחץ).
- האם אתה צריך עזרה במקצוע מסויים?
- איזה עזרה אתה צריך?
- באיזה מקצוע הכי קל לך לעשות שינוי?
- מה אתה צריך לעשות בשביל זה?
להיות שם בשבילו, לראות מה הוא מרגיש, מה הוא צריך. זו התעודה שלו ולא שלנו.
ולבסוף, לא לשכוח: חיבוק, נשיקה ומשפט עידוד.
את הילד שלנו אנחנו אוהבים ומקבלים כמו שהוא בלי שום קשר לציונים שלו.
בהצלחה!