לספר או לא לספר לילד שלי שיש לו הפרעת קשב?
זאת שאלה שעולה אצל הורים כל הזמן. ומדוברת המון אצלי בהדרכה.
יש הרבה סיבות שהורים נותנים לי למה לא לספר לילד: "כדי שלא יתויג", "כדי שילדים לא יצחקו עליו", "כדי שהמורה לא תדחוף לו ריטלין" , ועוד. אבל מה שעולה הכי הרבה זה, שעדיף שהוא לא ידע שיש לו הפרעת קשב כי אז הוא ישתמש בזה כתירוץ להתעצל, להימנע, לעשות פחות.
כי אולי ההורים כבר נתקלים בסימנים של הימנעות אצל הילד. אולי כבר מאוד קשה איתו בהכנת שיעורי הבית, אולי הוא כבר מתנגד ללכת לבית הספר ומאוד מתקשה שם. אז למה לתת לו תירוץ????
אז חברים זה בדיוק הפוך!!!
הבנה של ההפרעה ואיך להתמודד איתה תביא דווקא לעלייה במוטיבציה. איך?
ילד עם הפרעת קשב מרגיש שהוא שונה, מרגיש שיותר קשה לו, משתעמם בשיעורים ומתקשה להצליח בלימודים כי הוא מוסח, הראש שלו במקום אחר.
אבל מכיוון שהוא לא יודע שיש לו קושי מיוחד, הוא לא יודע שהוא בעצם לא היה בשיעור ולכן הוא לא מבין את החומר, הפרשנות שלו היא שהוא לא טוב, לא חכם, לא מוצלח. ומכאן הדרך להימנעות מאוד קצרה. כי אם אני לא חכם, עדיף לא לנסות ולחוות עוד כישלון. מי שלא עושה לא טועה, וכדאי לא לטעות כי הערך העצמי כבר חבוט ומוכה, ומי רוצה לחוות עוד שורה של כשלונות?
זה כמו ילד שלא שומע או לא רואה טוב, אם לא נספר לו את זה והוא ייכנס לכיתה ולא ישמע את המורה ולא יראה את הלוח, הוא לא יצליח להבין את השיעור. הוא יחשוב שהוא טיפש. ומתישהו, הוא יפסיק לנסות. זה קשה מדי וכואב מדיי.
אבל אם הוא ידע שזה בגלל הקושי שלו ושיש כלים לעזור לו, הוא יתעודד ויאמין בעצמו וינסה.
אז אם אתם לא רוצים לקרוא לזה הפרעת קשב. תגידו קושי בריכוז, מוסחות, קושי לשבת לאורך זמן, תתארו את התחושות. אבל אל תשאירו את הילד בתחושה שהוא לא טוב ולא חכם.