ילדים ואנשים בכלל זקוקים לעידוד כמו שצמח זקוק לשמש ומים. אדם שמנעו ממנו עידוד – נובל.
הכי חשוב לזכור, שהעידוד הכי חשוב למי שנכשל, וחייב להינתן ברגע שבו הכישלון קורה. אחד המחדלים החמורים של החינוך הוא, שלקחנו את העידוד מהנכשלים והענקנו אותו למצטיינים, כלומר לאלה שלא כל כך זקוקים לו. אנחנו חוגגים את ההצלחות יחד עם הילד ושוכחים לעזור למי שכרגע הכי זקוק לתשומת ליבנו. זה שחווה עכשיו כאב של כישלון.
העידוד הוא המזון להתפתחות הנפשית של הילד, כפי שהאוכל הוא תנאי לצמיחתו ובריאותו הגופנית. הילד יהיה מסוגל לתפקד כראוי בתנאי שיפתח אמון בעצמו.
תחילתו של העידוד היא בכך, שאנו מקבלים את הילד כמו שהוא. העידוד מתרכז בהדגשת הצדדים הטובים, היתרונות והיכולת. הורים היודעים לעודד, מכבדים את הילד גם כאשר הם שבעי-רצון מהדרך שבה הוא מתפקד וגם כשאינם שבעי-רצון. הילד יהיה מסוגל להתגבר על קשיי החיים, לשכלל את יכולתו ולתפקד בתחומים השונים שהחיים מזמנים לו, אם יהיה לו ביטחון מלא שהאנשים החשובים לו מקבלים אותו גם כאשר אינם מסכימים עם התנהגותו.
הרבה פעמים מתבלבלים בין עידוד לשבח. אלו שני דברים שונים ואלו ההבדלים ביניהם:
א. השבחים מתייחסים לעושה: "אתה ממש צייר יוצא מן הכלל". העידוד ניתן על מעשה "הציור שלך מוצא חן בעיני".
ב. שבח ניתן לעבודה מוצלחת: "קיבלת 'טוב מאוד' בחשבון? אתה רואה איזה ילד חכם אתה!" העידוד ניתן גם כאשר העבודה אינה מוצלחת במיוחד: "לא נורא שלא עברת את המבחן בחשבון הפעם. אני מאמינה שתשתפר במשך הזמן".
ג. שבח מקפל בתוכו את הציפייה לשמור תמיד על רמה גבוהה, והעידוד אינו מעמיס דרישות גבוהות.
ד. שבחים לא תמיד מעוררים אמון, וילדים עשויים לראות בהם הגזמה או אפילו צביעות. העידוד לעומת זאת הוא כן.
ה. השבח עלול להחליש את ביטחונו העצמי של הילד: "מה יהיה אם בפעם הבאה זה "לא יצליח לי"? העידוד, לעומת זאת, מחזק את ביטחונו העצמי: "גם אם אינני מצליח אוהבים אותי".
אז איך לעודד נכון?
- לקבל ולהעריך כל ילד כפי שהוא ולא איך שהיינו רוצים שיהיה. לא "אם תתנהג כך, אז…". לא "אם תפסיק להרביץ לאחותך הקטנה, אז תהיה ילד טוב שלנו". לא "אם תכין שיעורים ותעזור בבית אז אוכל לקבל אותך". אלא: "אתה מקובל עלי כמו שאתה". אולי המעשים שלך לא מקובלים, אבל אתה תמיד תהיה אהוב ושייך. נפריד בין העושה (הילד האהוב שלנו) לבין המעשה שעשה ונתייחס רק למעשה.
- כבוד הדדי, כבוד לעצמי ולזולת, שפירושו לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל. לכבד את הילד פירושו, בין היתר, ללמוד להקשיב לו, לקבל את העובדה שכל אדם זכאי להחזיק בדעותיו ובעמדותיו, ולהבין ששוני בין בני אדם איננו מצב הדורש תיקון, אלא הוא מעשיר את חיינו. לאפשר לו לעשות את הטעויות שלו ולבחור בדרך שונה משלנו כל עוד אין פגיעה בו או באחר.
- הדגשת החיובי ולא השלילי, היש ולא החסר. ההתייחסות צריכה להיות אל הכוחות ולא אל החולשות, כי ההכרה בכוחותיו של הילד וחיזוקם בונים את האישיות על בסיס יציב של היש. כשילד בא ומספר שהמורה הענישה אותו, יכולה האם לומר: "אני שמחה שאתה מספר לי את זה". כשילד לא מצליח בכדורגל, פעם אחר פעם, אפשר לומר:"אתה כל כך חברותי, שאתה מוכן לשחק עם החברה, אפילו שהמשחק עצמו לא כל כך הולך לך".
- הערכה על פי ההשקעה, המאמץ, ולא על פי התוצאה. מידת ההשקעה והמאמץ תלויים בילד, אבל התוצאה לא תמיד. חשוב שעשית כל מה שיכולת, ולא אם הצלחת או לא הצלחת. הדגש הוא על כך שלמדת או שעבדת.
אם הילד קיבל ציון בינוני. נאמר לו (אם זה נכון): "עבדת קשה, ואני מאוד מעריך את זה".
- מתיחסים למעשה או לבעיה ולא לעושה. "חבל שהכוס נשברה" ולא "אתה תמיד שובר כלים", "הציור שלך יפה בעיני" ולא "אתה צייר נהדר".
- מתייחסים למקרה הקונקרטי ולא עושים הכללות והשוואות "כל הבגדים על השטיח" ולא "למה אתה לא יכול לסדר את הבגדים כמו אחיך?". לא מגזימים עם תמיד אתה… או אף פעם… להיות מדויקים במקרה הנוכחי ובאיך נתקן כרגע את מה שקרה. אי אפשר לתקן או לפתור את תמיד ואף פעם.
- מתייחסים לקושי מתוך השתתפות והבנה "אני רואה שקשה לך לסדר את החדר. כמה פעמים בשבוע תוכל לעשות זאת?".
- נציב לילד מטרות קצרות טווח על פי יכולתו כדי שיצליח וישאב עידוד מהצלחתו. נבין שתהליך ההתקדמות הוא איטי ואת ההשגים של הילד יש להשוות אך ורק אל אלה של עצמו. כדאי לאפשר גם לעצמנו וגם לילד להתקדם צעד אחר צעד. במקום הבעת אכזבה "אתה עדיין לא מתלבש לבד! אחותך בגיל הזה מזמן התלבשה לבד" נשתמש בביטוי של שביעות רצון: "היום כבר לבשת את החולצה לבד. בשבוע שעבר לבשת רק את המכנסיים לבד".