כשאני שואלת את ההורים שבאים אליי איך הם רואים את הילדים שלהם בתור מבוגרים בעוד 20 שנה, מה הם הכי רוצים לאחל להם. אני מקבלת בדרך כלל תשובה שכוללת את המילים עצמאי, יודע מה טוב בשבילו, מגשים את עצמו.
ואז…. אנחנו מתבוננים באופן שבו הם מתנהלים עם הילדים כיום ורואים שלילד יש מעט מאוד עצמאות והוא מנוהל ע"י ההורים שלו. מנוהל ע"י פרסים ועונשים כדי שימלא אחר הציפיות והדרישות של ההורים.
וכשאני שואלת איך זה מסתדר? איך הוא יידע להחליט בעצמו אם לא ניתנת לו זכות בחירה? יש תשובה שחוזרת על עצמה. היום, הוא צריך לציית לי. כשייגדל, שיהיה עצמאי.
אז זהו…. שזה לא כל כך פשוט.
הילד שאנחנו מגדלים היום יהיה המבוגר של מחר. וילד שהתעקשנו ללמד אותו להיות צייתן, למלא אחר מבוקשנו ללא היסוס, לא להפעיל מחשבה עצמאית, לפחד מעונשים ולהיות תלוי בפרסים, עלול להיות מבוגר כזה. מרצה וצייתן אל מול הבוס, המפקד בן/בת הזוג, החברים…..
או שלא… או שהוא ייבחר להתנגד, לריב, לנהל מולנו מאבקי כח, לסרב לדפוס של השליטה.
כך או כך זה הפסד של ההורים.
שינוי של הדפוס משליטה לשיתוף פעולה ומתן אחריות לילד הוא לא מובן מאליו ודורש המון השקעה ומאמץ מצד ההורים. הוא גם דורש מהם לשחרר שליטה, שזה אחד הדברים שיותר מאתגר להורים, במיוחד בגיל ההתבגרות. יש חשש שזה יוביל לבלאגן, להתפרקות של משמעת, להתנהגות פרועה. אבל זה לא. זה מוביל לשיתוף פעולה, לפתיחות, לחשיבה משותפת ופתרונות יצירתיים. ומעל כל, משמר את היחסים עם הילד.
אז איפה אתם כבר יכולים לתת לילד אחריות על תחומים משלו? זה כמובן תלוי בגיל וביכולות שלו. האם הוא כבר יכול להתקלח, להתלבש, להכין שיעורים, ללמוד למבחן לבד? להכין לעצמו אוכל? תנו לו להתנסות, ללמוד מההצלחות והטעויות שלו. תנו לו כלים לחיים כשהוא אצלכם ואתם עוזרים לו ולא כשייצא לעולם הגדול לראשונה לבדו.