דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בשיעור, המורה מלמדת, כל הילדים מקשיבים, מצביעים, עונים ורושמים במחברת. רק אתם לא מצליחים להישאר עם המורה מתחילת משפט ועד סופו. משהוא כל רגע מפריע. זה יכול להיות משהו פנימי. מחשבה שחולפת בראש או גירוד מהפתק בחולצה מאחור, או חיצוני, זבוב או מטוס שעובר. במבחן, כל החומר נראה לא מוכר. בחיים לא שמעתם את הנושאים האלו, הכל נראה גדול ומפחיד.
וגם עם החברים בהפסקה. מישהו מספר בדיחה, אבל לא שמעתם את ההתחלה או את הסוף, כולם צוחקים ואתם נבוכים, מרגישים בחוץ.
ככה מרגיש ילד עם הפרעות קשב. וכשהוא מקבל ציונים נמוכים פעם אחר פעם, ומקבל דחייה מחברים, הוא מסיק לעצמו מסקנה אחת: "אני פחות טוב, אני לא חכם, אני מוזר" ועם המסקנה הזאת הוא מסתובב ביום יום והערך העצמי שלו נפגע יותר ויותר.
ולכן, העבודה הכי חשובה שיש להורים, לפני הדאגה לציונים, היא לדאוג לכך שהילד שלכם ידע שהוא לא הבין את השיעור כי הוא לא לגמרי נכח בו ולא בגלל שהוא לא חכם. להסביר לו שלא כל האנשים מוסחים כמוהו, שרוב הילדים מצליחים להיות ממש נוכחים ברוב השיעור ובאינטראקציות החברתיות. ממש כמו אדם קצר ראייה שלא רואה טוב את הלוח ולא רואה איך כותבים את האותיות. אז אם הוא לא מצליח להעתיק אותן זה לא בגלל שהוא לא חכם, זה בגלל שהוא לא ראה את האותיות. יותר מכל דבר אחר, שמרו על הערך העצמי שלו ותזכירו לו ולעצמכם כמה הוא מופלא.