תחושת אשמה
אם אין לנו אותה מילדות, היא בטוח מפציעה לה כשנולדים לנו ילדים. כל דבר נתפס כטעות נוראית:
אני בטח שורטת אותו. לא הייתי צריכה להגיד את זה. למה צעקתי עליו? איך נפרדתי ממנה בבוקר, עכשיו היום של שתינו הרוס….. למה לא השקעתי יותר באוכל, למה נשברתי ונתתי ממתקים? היא כל כך רצתה ללכת לחברה, עכשיו בגללי היא תהיה בודדה. ועוד ועוד ועוד… אפשר למלא ספרים שלמים במחשבות האשמה האלו.
אבל הן לא משרתות אף אחד. ואולי אפילו להיפך. מאפשרות לנו להמשיך לעשות עוד מאותו דבר.
כי אנחנו מרגישים שאנחנו משלמים ברגשות אשם ולכן יכולים להמשיך להתנהל אותו דבר.
אז יש שני דברים שאפשר לעשות, מזהירה…. שניהם קשים מאוד:
1. לשנות את ההתנהלות שלנו. להפסיק לעשות את מה שגורם לנו רגשות אשם. להתנהל אחרת, לבחור מחדש. ואם זה לא אפשרי לי כרגע אז:
2. לקבל את עצמי כמו שאני. לא מושלמת, טועה ולפעמים פוגעת. מנסה, משתדלת, לא תמיד מצליחה. שלמה כמו שאני. זה מה יש ועם זה אני עושה כמיטב יכולתי.
שתי הגישות האלו לא כוללות רגשות אשם. ובכל תחום או נושא אפשר לבחור באחת מהן. אבל בבקשה. להפסיק לבחור ברגשות אשם. זה הפיתרון הקל, שמשמר את המצב הלא נוח, שלא מאפשר לי תיקון וגם לא מאפשר לי לחיות בשלום עם עצמי.