בקשת עזרה

בקשת עזרה היא כלי נוסף שמאפשר לנו ליצור שיח מקרב עם הילדים ולאפשר להם להרגיש תורמים מועילים ובעלי ערך. בקשת עזרה היא בעצם פניה אל הילד שאומרת אני זקוקה לעזרתך.
זהו המישור המעשי של שיתוף: שיתוף בהכנה של דברים, במטלות יומיומיות.
מכיוון שילדים נולדים ומצטרפים לעולם חסרי אונים, הם בעמדת נחיתות מיום לידתם ובמצב של בקשת עזרה תמידית: חוסר יכולות, חוסר ידע, חוסר מיומנויות וכד' שמעמיד אותם במקום של נזקק תמידי. הם רגילים להיות אלו שמקבלים.
כאשר מישהו מבקש מאתנו עזרה – הדבר מעניק לנו תחושת כוח, חשיבות עצמית, הרגשת נחיצות ומשמעות אישית.
חשוב לאפשר לילדים להרגיש את אותן תחושות, על-ידי כך שהורים יבקשו מהם עזרה בהתאם לגילם ויכולתם.
כשאנו מבקשים מהילד עזרה, אנו מציבים את הילד במקום של שווה לי, נחוץ, שזקוקים לו, שהוא תורם, מועיל וחשוב כמונו. זה גורם לו להרגיש נחוץ ובעל ערך.
במה ילד יכול לעזור ? בדברים משמעותיים !
להשקות את הפרחים
להחליף מגבות ידיים בבית
לחבק את אחיו התינוק שבוכה
לחפש בסופר את קופסת הקורנפלקס האהובה עליו
לחפש צעצוע שאבד
להזדחל מתחת לספה כדי להביא חפץ שהתגלגל לשם – יתרון לילד קטן
לזווג גרביים
לערוך את השולחן
לקפל כביסה
לרוקן את מדיח הכלים
למלא מים בקערה של הכלב
לחתוך סלט (בהתאם לגיל)
להכין קישוטים לסוכה
לערוך קניות במכולת
ועוד המון המון דברים, שמתפתחים בגיל ההתבגרות להכנת ארוחה, לעזרה בטיפול באחים הקטנים, כיד הדמיון.
מה המסר שילד מקבל כאשר מבקשים ממנו עזרה?
הוא מרגיש תורם, משמעותי, יודע, מבין, נחוץ, חשוב, שווה ערך לנו ושאנחנו סומכים עליו ומשתפים אותו. הוא מרגיש שאנחנו זקוקים ליכולות שלו ושיש לו משמעות בבית. הוא מרגיש שהוא יכול להמשיך להתפתח.
אבל, חלק גדול מאתנו מתקשים מאוד בלבקש עזרה מהילדים
כי אנחנו רוצים "לתקתק" עניינים והילד עושה את זה לאט והרבה פחות טוב מאתנו
כי אנחנו חוששים לשדר נזקקות, חולשה אל מול הילדים שלנו
כי אנחנו חוששים שנקבל סירוב מכעיס
כי אנחנו חוששים שהילד יהרוס/ישבור/יקלקל
אבל, כשאנחנו נמנעים מלבקש עזרה כדי שנוכל ל"תקתק" עניינים בעצמנו אנחנו מונעים את הצמיחה והלימודים של הילד שלנו.  ומונעים ממנו להרגיש שייך ותורם למשפחה
מה לא לעשות: – בקשת עזרה בכח- דרישת עזרה
הורים הופכים את הבקשה לחובה: דורשים, מצווים – ובדרך-כלל גם מקבלים חוסר הענות וחוסר שיתוף פעולה.
צריך להבין אלו יחסים אנחנו רוצים עם הילד – כאלו שתהיה בהם צייתנות, או כאלו שיאפשרו כנות ("אני לא יכול כרגע").
אם נרצה צייתנות, האם זה מקדם אותנו לחזון של "עצמאות, אחריות, תחושת ערך" ? איך נתייחס לצייתנות מחוץ לבית ?
כשהילד מסרב לעזור
להבין שזה יכול לקרות. זכותו לסרב – הוא בנאדם. גם אנחנו לא תמיד נענים לו
לא לפרש זאת כהתרסה, כמרידה בסמכות.
כשרבנו עם הילד – אין סיכוי שירצה להתפנות לעזור.
משפטים כמו: "לא צריך טובות, כמו שאתה לא עוזר לי גם אני לא אעזור לך" – חוסמים בחירה, ומכניסים למקום המניפולטיבי, המתחשבן.
אפשר לשאול "אז מתי תוכל ?"
אפשר לענות בצורה אמפטית – "אוקי, אז בפעם הבאה".
דוגמה פרקטית (ילד מסרב)
אתם מבקשים מהילד לקפל כביסה או לרוקן את המדיח והוא ענה "לא עכשיו".
במקום לכעוס, להתעצבן, ולותר עליו, שאלו אותו "מתי תוכל ?"
זה מראה על המון כבוד לילד ויש יותר סיכוי שכך יפתח מוטיבציה פנימית לעזור.
בהרבה מקרים תגלו שהוא יגדיר טווח זמן ויעמוד בו.
אם יגדיר טווח זמן רחוק מידי, תסבירו לו מדוע זה בלתי אפשרי :
קיפול כביסה בעוד יומיים ? אין כבר מקום לשבת על הספה.
ריקון מדיח מחר ? אז איך נמלא אותו שוב בכלים מהארוחה של היום ?
חשוב לזכור
כשמבקשים עזרה, קל יותר להתחיל עם התייעצות, עם דברים שהם לא ברמה של עשייה,
אלא של חשיבה, שיחה – דברים שלא נדרש מהילד לעשות דבר מה.
עזרה מבקשים. לא דורשים.
"האם תוכל לרוקן את הפח ?" במקום דרישה "לך לרוקן את הפח".
כשנסרב לבקשת הילד, נעשה זאת באמפטיה – "אני לא יכול כרגע. אני מבין שאתה מאוכזב".
לעיתים נשתמש בצורה לגיטימית בבקשה במקום שאלה, למשל: "פנה בבקשה את הצלחת שלך מהשולחן". אלו דברים לגיטימיים הקשורים לחינוך ולסדרי הקבע של הבית – להעמדת גבולות. חשוב לשמור על טון דיבור מכבד.
אם נכבד את רצון הילד, יש סיכוי טוב שהוא יכבד את בקשתנו.
ככל שהיחסים יהיו יותר קרובים, מושתתים על יותר הקשבה, עידוד לתרומה ומועילות, שיתוף והתייעצות – כך גם סביר שתהייה יותר מוטיבציה פנימית לעזור.
להודות לילד על עזרתו ! במיוחד אם לא ממש התחשק לו לעזור.