נניח שראיתי בחנות שמלה ממש מדהימה אבל מאוד יקרה. ונניח שגנבתי אותה.
בכל פעם שאני לובשת אותה אני מקבלת המון מחמאות, כי היא באמת יפה, אני מרגישה ייסורי מצפון כי אני יודעת שגנבתי אותה.
עוד דוגמה: העלבתי ופגעתי באדם שאני מכירה. הוא נודניק מעצבן ולא נעים לי בחברתו אבל הוא בנאדם טוב לב והכוונה שלו טובה בסך הכל. עכשיו הוא לא מדבר איתי.
בכל פעם שאני רואה אותו או חושבת עליו מתכווץ לי קצת בבטן, אם כי אני חשה הקלה על זה שהוא לא מתקרב אליי.
אנחנו נוטים להגיד לעצמינו שיש לנו בתוכנו מאבק פנימי, שיש חלק בי שמאוד רצה את השמלה וחלק בי שהוא יותר מוסרי. וככה הוא צץ לו בלי שום אזהרה הילד הרע, זה שגונב ומעליב, וזה שיש לי ייסורי ממצפון מעידים על כך שהחלק השני שני, החלק המוסרי, לא אוהב את זה.
אבל
אדלר (כן, זה מהמכון), לוקח מאיתנו את הסידור הנוח הזה. הוא טוען שאין לנו בפנים אני שרב עם עצמי, אלא שכל החלקים שבנו פועלים כדי לספק לנו סידור נוח. כזה שייאפשר לנו להמשיך לעשות דברים לא מוסריים ולהמשיך להרגיש שאנחנו בסדר.
איך זה פועל?
אנחנו עושים דברים לא טובים ומשלמים עליהם בייסורי מצפון תוך שאנחנו אומרים לעצמינו שאם יש לי ייסורי מצפון אני כנראה אדם ישר שעשה טעות.
אז בעצם ייסורי המצפון הם מה שמאפשר לנו להמשיך ולהיות לא מוסריים. לגנוב את השמלה או להעליב אדם, ועדיין להרגיש שאנחנו ממש הגונים.בקיצור, הם לא מועילים לאף אחד. לא לנו ובטח לא לאלו שפגענו בהם.
בעצם, אם יש לי ייסורי מצפון אני פחות מוסרי.
אז עד היום זה היה סידור נוח. אבל כשמודעים אליו, זה קצת מביך.
אז כשמפנימים את הרעיון הזה, מה נשאר לנו לעשות?
קודם כל להבין שבייסורי מצפון אין שום תועלת. להיפך, הם הופכים אותנו לאנשים פחות טובים. ואז להחזיר את השמלה לחנות ולהתנצל בפני הנודניק, או לחיות עם ההבנה שאני לא כל כך ישרה כמו שחשבתי.
בכל מקרה לוותר על העיסוק הזה, חסר התועלת, בהלקאה עצמית כי זה לא עושה טוב לאף אחד.
אז במה אתם בוחרים?