ילדים (ומבוגרים גם..) רוצים, צריכים וזקוקים לחוש שייכים.
כאשר תינוק נולד, האינסטינקט שלו הוא להשתייך למשפחה. הוא "מבין" שכדי לשרוד הוא חייב להשתייך לקבוצה שדואגת להאכיל אותו, לשמור על חום גופו ונקיונו.
באופן שנראה די מוזר, התרומה שלו בחדשי החיים הראשונה היא בכי. היא מסמן לנו מתי הוא זקוק לעזרה ומכוון אותנו לצרכים שלו.
עם הגדילה של הילד חשוב שככל שהוא מתפתח הוא יוכל להיות יותר תורם ומועיל במשפחה.
בעבר היה קל יותר לאפשר לילדים לתרום ולהועיל. לפני התפתחות הטכנלוגיה הייתה חייבת המערכת המשפחתית להיעזר בכל בני המשפחה כדי לתפקד (ילדים שימשו כרועי צאן, עוזרים בעבודות השדה, מביאי מים, מכבסים). הילדים היו נחוצים לקיומה של המשפחה.
כיום, בעידן שבו מכשירים אלקטרוניים מחליפים חלק גדול משגרת העבודה בבית. ואין צורך לגדל את המזון שלנו בעצמנו. אין ממש צורך בתרומתם ועזרתם של הילדים הצעירים של המשפחה, ואנחנו מניחים להם לנפשם. לשחק ולגדול.
אבל כשהם גדלים ועומס המטלות גדל גם, לא רק שהם לא מיומנים בכך, הם כבר מקובעים בדפוסי התנהגות מפריעה שמקשים עליהם להשתנות וכאילו לפתע פתאום להפוך להיות חלק פעיל וחיובי מהמערכת המשפחתית. הם רגילים להיות "מקבלי שירותים".
לכן, מוטלת על ההורים החובה להקנות לילדים ולהשריש בהם, כבר בגיל הצעיר, את ההרגלים והמיומנויות שידרשו מהם בעתיד גם בתוך המערכת המשפחתית וגם בעולם שמחוץ לבית, לא רק כדי להכשיר אותם לחיים, אלא בעיקר כדי לאפשר להם לפתח תחושת שייכות טובה, ובכך להבטיח את בריאותם הנפשית.
כאשר ילד לוקח חלק במטלות הביית בהתאם לגילו, יותר משהוא עוזר להורים הוא מגבש לעצמו תפיסה של אדם מועיל. הוא מרגיש שייך ובעל ערך. ולכן, למרות שזה נשמע מוזר, שיתוף הילדים במטלות הבית הוא חשוב מאוד עבורם.
כאשר נחסמת בפני הילד האפשרות לחוש שייך בדרכים חיוביות, הוא יחפש דרכים אחרות לחוש שייך – דרכים שמתפרשות כהתנהגות מפריעה (מאבקי כח, והעסקת יתר של ההורים).
מתפקידם של ההורים לחשוף בפני הילד את הדרכים החיוביות שדרכן יוכל לפתח תחושת שייכות חזקה ובריאה, בכך שיאפשרו לילד לתרום ולהועיל בתוך המערכת המשפחתית,
ובכך יעזרו לו לחוש בעל חשיבות, שיש בו צורך, שנוכחותו ומה שיש לו להציע משמעותיים.