כולנו מקווים שהילדים שלנו יהיו תלמידים טובים. לכאורה, רצון טבעי. אנחנו מכירים את הילדים שלנו ויודעים, שמטבעם הם חכמים, סקרנים, מלאי מרץ. אם הם כאלה, טבעי להניח שהם רוצים ללמוד ולהתפתח ואינם זקוקים לשום לחץ כדי לעשות זאת.
אז למה בכל זאת, הם לא מתמסרים ללימודים בבית הספר? למה הם לא משקיעים ומראים עניין בלימודים?
הציפיות של ההורים, מהוות גורם חשוב ביחסים שלהם עם הילדים.
יש שתי קבוצות של ציפיות:
- ציפייה של ההורים מהילדים – ההורים מצפים מהם שיתנהגו, יחשבו, ויתקדמו בכיוון שהם רוצים.
- ההורים מצפים מעצמם- שיצליחו להשיג מילדיהם מה שהם רוצים מה שיגרום להם להיתפס בחברה "כהורים יותר טובים".
נכון שלהתקדם ולהגיע להישגים זה דבר טוב, אבל שאפתנות וציפיות גבוהות אינן מובילות בהכרח להישגים הרצויים. למשל הורה שמצפה שבנו יהיה מצוין במתמטיקה. מהרגע שהחלד נכנס למערכת החינוך ואולי עוד לפני שהוא נכנס לכיתה א', מסביר לו אביו כמה חשוב שיהיה תלמיד טוב ויקבל ציונים גבוהים כי אחרת לא יתקבל לאוניברסיטה כשיהיה גדול.
הורה כזה עלול למצוא את עצמו מאוכזב ואובד-עצות, כי המורה של הבן אמרה לו שבנו תלמיד בינוני, מגלה עניין בעיקר בכדורגל ולאו דווקא בלימודים.
ההורה לא מוותר ומחליט להשקיע, לשבת עם הילד שעתיים בכל יום ולהשגיח שהילד יילמד. וראו זה "פלא" מאותו יום התחילו היחסים בבית להסתבך. הילד, נער נחמד, עירני, נבון ואהוב על חבריו, הסכים תחילה למשטר החדש והבטיח שהכל יהיה בסדר אך משהתחיל אביו "לשבת איתו" החליט שהעניין הזה לא בשבילו. הוא התחיל להתמרד, להתחמק ולסרב. היחסים בבית, שעד כה היו טובים למדי הורעו מאוד. האב המאוכזב, החל להתרגז על בנו, לאיים, לאסור עליו לצאת ומובן שהעונש העיקרי הוא לא לשחק כדורגל. והאמת היא, שיש לנו יכולת מאוד מוגבלת לשלוט על הילדים שלנו ולקבוע עבורם.
האמא, שמרחמת על הילד שנפל למשטר של עונשים. אמרה לאב יום אחד בנוכחות הבן: "עזוב אותו הוא עוד ילד תן לו לשחק". בין ההורים פרצה מריבה קשה. הילד, שעד כה היה ילד עליז ושמח, החל מגיע לבית הספר זועף ועצוב ובשיחה עם היועצת אמר לה "אבא שלי השתגע לגמרי. אני לא יודע מה הוא רוצה ממני".
האבא, לא רוצה להציק לילד או חס וחלילה ברעתו. הוא זוכר את המצב הכלכלי הקשה ששרר בבית כשהוא היה ילד, מצב שאילץ אותו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה בגיל צעיר, והא רוצה להעניק לילדיו מה שלא היה לו. אין כמובן כל רע בכך שהילדים יתקדמו וישיגו הישגים אך אם הם אינם עושים זאת לא מגיע להם שיכעסו עליהם ויבואו אליהם בהאשמות.
אסור לשכוח שהציפיות הן שלנו, והילדים לא באו לעולם כדי להגשים את הציפיות שלנו. לא ייתכן להאשים אותם כאשר מתברר שהם אינם מעוניינים בכך. ההסברים שנותנים ההורים לציפיות האלו הם ש"זה לטובתו של הילד" ו"גם אותי הכריחו שהייתי ילד וזה לא הזיק לי" ו"כאשר הוא יגדל ויבין הוא יודה לי" – הם ניסיון להתעלם מהאמת ולתרץ את מעשיהם בתירוצים חיוביים, כדי שיוכלו להמשיך ללחוץ על ילד כדי שיגשים את הציפיות של אביו. גם אם יעלה בידו להכריח את הילד ללמוד ולהשתפר בלימודים ישלמו שניהם – האב והבן – וגם יתר המשפחה מחיר יקר. חוץ מהאווירה העכורה והסכסוכים, וחוץ מזה שההורה עלול להשיג את התוצאה ההפוכה מהרצויה לו, מה שיקרה עכשיו הוא שייווצר מצב של "תלות הדדית": האב יהיה יותר ויותר תלוי בבנו שהרי עליו מוטל התפקיד להגיע ולפאר סוף-סוף את המשפחה, והבן ייפתח תלות באב, כי אם אינו מצליח לספק את משאלות ליבו של אביו ולהשביע את רצונו אז מה הוא שווה?
הדרך היחידה לעזור לילדים לעבור בשלום את חבלי הגדילה וההתבגרות, היא לאפשר להם לחיות – עד כמה שהדבר ניתן, ללא תלות במבוגרים. הם חייבים לעשות שגיאות, והם ילמדו מהשגיאות אם האווירה סביבם תהיה מעודדת. במקרים רבים העזרה הטובה ביותר היא להאמין כי בכוחו של הילד למצוא פיתרון ולהתגבר על הקשיים.
הילד שאינו תלותי מגלה בגיל מוקדם את יכולתו לפתור בעיות והוא מפתח את היכולת הזו. הילד התלותי מחכה שאבא ואמא יפתרו בשבילו את הבעיות, ויכולתו העצמית בתחום זה אינה מתפתחת.
הורים המאפשרים לילדים להתגבר על קשיים בכוחות עצמם עוזרים בכך לא רק לילדים אלא גם לעצמם, כי בכך הם מבטיחים לעצמם את החופש להיות מה שהם ואת הזכות לחיים משלהם. ילד תלותי יהפוך את הוריו לאנשים התלויים בו והם אינם יכולים להשתחרר מזה אפילו אם אינם גרים ביחד.
הורים המעודדים עצמאות ואי-תלות יהפכו עם השנים לחברים של ילדיהם המבוגרים כאשר כל דור חי את חייו בלי שהאחד יפריע או יגזול את חירותו של השני. הילדים של הורים כאלה יפתחו ביטחון עצמי, אומץ-לב ונכונות להתמודד עם קשיי החיים. קרוב לוודאי, שהם יכבדו את הוריהם ויעמדו לצידם בכל עת. גם אם תחת לחץ של ציפיות ותלות מגיע האדם להישגים, אין לו מהם סיפוק והנאה – הסיפוק האמיתי בא מהישגים שאליהם מגיע האדם בזכות עצמו.
איינשטיין אמר : "כולם מוצלחים. אבל אם תשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יאמין כל חייו שהוא כישלון."
אנחנו צריכים להניח לילדים שלנו לבחור אם הם דג ולא לבחור בשבילם. לתת להם להתפתח בכיוון שנכון להם. שם הם יפגינו עצמאות, נחישות והרבה מוטיבציה. שם הם ירגישו תורמים, מועילים ובעלי ערך עצמי.