יש ילדים שאפשר לבקש מהם משהו.
תסדר את החדר, תכבה את המסך, תתלבש, בוא לאכול.
והם פשוט עושים. אבל לא הילדים שלך…..
אולי יש לך ילדים ילדים שאצלם כל בקשה היא רק תחילתו של משא ומתן.
למה משהו כל כך פשוט כמו לכבות את הטלוויזיה יכול להפוך בתוך שתי דקות לוויכוח שלם?
ולמה דווקא עם הילד עם ADHD זה קורה כל כך הרבה?
זה לא תמיד חוסר גבולות
אחד הדברים שהכי קשה להורים להבין הוא שההתנגדות של הילד לא בהכרח אומרת שהוא לא מכבד אות, או לא סופר אותם. ולפעמים היא אפילו לא אומרת שהוא לא רוצה לשתף פעולה.
הוא יכול בהחלט לדעת שהוא צריך לכבות את המסך, הוא יכול גם להסכים איתכם.
ועדיין לא להצליח לעשות את זה ברגע שביקשתם.
כי ב ADHD יש קושי בתפקודים ניהוליים.
המעבר מפעילות אחת לאחרת יכול להיות קשה, עצירה של משהו מהנה דורשת מאמץ.
גם היכולת לעצור את התגובה הראשונה, להתארגן מחדש ולעבור למשימה הבאה אינה תמיד פשוטה.
אתם אומרים: תכבה את המחשב.
והילד שומע: תפסיק עכשיו משהו שאתה מאוד שקוע בו, תעבור לפעילות אחרת, תתארגן מחדש ותעשה את זה בלי להתווכח.
זו כבר משימה הרבה יותר מורכבת.
ואז מתחיל המעגל
אתם מבקשים.
הוא מתנגד.
אתם מסבירים.
הוא מתווכח.
אתם מסבירים שוב, הפעם בתקיפות גדולה יותר.
הוא מגביר את ההתנגדות.
ואז מגיע הרגע שבו אף אחד כבר לא מדבר על הדבר המקורי.
לא על המקלחת.
לא על שיעורי הבית.
לא על הטלפון.
עכשיו הוויכוח הוא על מי קובע.
וכאן בדרך כלל גם ההורה וגם הילד כבר מוצפים.
הילד מרגיש שלא מבינים אותו. ההורה מרגיש שלא מקשיבים לו. ושניהם משוכנעים שהשני הוא הבעיה.
אבל יש הבדל חשוב בין התנגדות לבין ויכוח
התנגדות היא לא בהכרח הזמנה לוויכוח. זה מה שאני רוצה שכהורים לילדים עם ADHD תבינו.
לא כל התנגדות דורשת תשובה.
אם אמרתי לילד שהמסך מסתיים בשמונה והוא אומר לי אבל למה?
אני יכולה לענות.
אבל אם אחרי התשובה הוא שואל שוב למה, ואז למה, ואז מעלה טענה חדשה, ואז עוד אחת, יכול להיות שהשיחה כבר לא עוסקת בהבנה.
היא עוסקת בדחיית הגבול.
ובשלב הזה עוד הסבר בדרך כלל לא יעזור, להפך! הוא רק יאריך את הוויכוח.
אז מה כן עושים?
קודם כל, מפסיקים לנסות לנצח. אנחנו לא בקרב נגד הילד. המטרה היא לא שהילד יגיד
טוב, אמא, את צודקת.
המטרה היא שהוא יצליח לעבור את הרגע הזה בלי שהבית כולו ייכנס לסחרור.
אפשר לומר:
אני מבינה שאתה לא רוצה להפסיק עכשיו, ועדיין, המסך מסתיים בשמונה.
זה הכול. בלי נאום. בלי עשר סיבות. בלי להזכיר את כל הפעמים הקודמות שהוא לא הקשיב.
ובעיקר בלי להוסיף איומים שאתם לא באמת מתכוונים לקיים.
עם ילדים בהפרעת קשב צריך פחות מילים
הורים לילדים עם ADHD נוטים לפעמים לדבר יותר דווקא כשהילד פחות משתף פעולה, אנחנו מסבירים כי אנחנו רוצים שהוא יבין.
אבל ברגעים של הצפה, הרבה מילים עלולות לעשות בדיוק את ההפך. הילד גם ככה כבר מתקשה לעבד את מה שקורה ועכשיו אנחנו מוסיפים עוד מידע, עוד טיעונים ועוד רגשות.
לכן לפעמים המשפט הטוב ביותר הוא המשפט הקצר ביותר. כמו:
אני רואה שקשה לך לעצור ועדיין, עכשיו עוצרים.
זו לא כניעה, ולא קשיחות. זו אסרטיביות הורית.
ומה אם הוא ממשיך להתווכח?
כאן מגיע החלק הקשה. תשתדלו לא להיגרר לויכוח או כעס.
אפשר לחזור על אותו משפט: אני שומעת שאתה לא מסכים. הגבול נשאר.
ואז לעצור.
לא חייבים לענות לכל טענה. לא חייבים להוכיח. לא חייבים לשכנע.
ילד יכול להיות לא מרוצה מהגבול שלכם ועדיין אתם יכולים להישאר הורים טובים. אל תפחדו מהתסכול שלו.
זו אחת ההבחנות החשובות בהורות בכלל, ובהורות לילד עם ADHD בפרט.
הצלחה הורית היא לא כשהילד מרוצה מהגבול.
הצלחה הורית היא כשהגבול נשאר גם כשהילד לא מרוצה ממנו.
אבל יש עוד דבר שכדאי לבדוק
לפעמים אנחנו בטוחים שהילד מתנגד לגבול אבל בעצם הוא מתנגד לדרך שבה הצבנו אותו.
אם אנחנו נכנסים לחדר ואומרים כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? למה אתה אף פעם לא מקשיב? עכשיו מיד למקלחת!
קשה מאוד לצפות שהתגובה תהיה רגועה. גם ילד שאין לו ADHD היה עלול להתנגד.
לכן לפני שאנחנו שואלים איך לגרום לילד שלי להקשיב?
כדאי לשאול:
איך אני יכולה להפוך את הבקשה שלי לברורה, קצרה וצפויה יותר?
אפשר להטרים, כלומר לתת התראה מראש. אפשר לפרק משימ למשימות קטנות יותר, אפשר לתת בחירה בתוך הגבול, אפשר להשתמש בטיימר, אפשר להגיע לילד במקום לצעוק מחדר אחר.
ואפשר פשוט לדבר אליו כאילו אנחנו רוצים שהוא ישתף איתנו פעולה, ולא כאילו אנחנו כבר נמצאים בקרב.
לא כל גבול צריך להפוך למאבק כוח
הורות לילד עם ADHD דורשת הרבה מאוד גמישות, אבל לא גמישות בגבולות אלא גמישות בדרך שבה מגיעים אליהם.
לפעמים הילד צריך עוד שתי דקות, לפעמים הוא צריך התראה, לפעמים הוא צריך שנעמוד לידו כדי להתחיל, ולפעמים הוא פשוט צריך שנפסיק לדבר ונאפשר לו לעשות.
זה לא אומר שאנחנו מוותרים לו. אנחנו מתאימים את הדרך למערכת העצבים וליכולות שלו.
וזה הבדל גדול.
כי המטרה היא לא לגדל ילד שמקשיב לכל הוראה באופן אוטומטי. המטרה היא לעזור לו בהדרגה לפתח את היכולת לעצור, לעבור, להתארגן ולשתף פעולה גם כשלא מתחשק לו.
ובפעם הבאה שהבקשה שלכם הופכת לוויכוח
עצרו רגע לפני שאתם נכנסים לעוד סיבוב.
שאלו את עצמכם:
האם הוא באמת לא סופר אותי? או שהילד באמת לא מבין את הבקשה? אולי הוא מתקשה לעבור מהפעילות שבה הוא נמצא?
האם הבקשה שלי ברורה? האם נתתי לו מספיק זמן להתארגן?
והכי חשוב:
האם עכשיו אני מנסה לעזור לו או מנסה לנצח בוויכוח?
לפעמים שינוי קטן בדרך שבה אנחנו מגיבים משנה את כל האווירה בבית.
לא כי הילד פתאום השתנה. אלא כי אנחנו למדנו לעשות את זה אחרת הפסקנו להעלות את אותה הצגה שוב ושוב ובחרנו בתפקיד אחר.
ילד שמתנגד לא צריך הורה מתנגד.
לפעמים הוא צריך הורה שמבין מה עומד מאחורי ההתנגדות, שומר על הגבול, ולא נכנס איתו למלחמה.