"אבל הוא יודע איך!” "אתמול הוא עשה את זה, למה לא היום?"
אלו המשפטים שאני שומעת הכי הרבה מהורים מתוסכלים לילדים עם הפרעת קשב:
הוא יודע להכין שיעורים לבד, הוא יודע לסדר מערכת, הוא כבר יודע להתארגן, כשהוא רוצה, הוא מצליח.
ואז מגיעה השאלה המתסכלת: אם הוא יכול אז למה הוא לא עושה?
ברור לי מאיפה בא התסכול. אבל השאלה הזו מבוססת על הנחה שלא תמיד נכונה: שהיכולת לדעת משהו ולעשות אותו והיכולת לבצע אותו שוב הן למעשה אותו דבר.
אצל ילדים עם הפרעת קשב, הפער הזה יכול להיות משמעותי מאוד.
לדעת מה צריך לעשות ואפילו לעשות בפועל זה לא תמיד להיות מסוגל לעשות את זה שוב, או כל הזמן.
ילד יכול לדעת היטב שהוא צריך להכין שיעורים.
הוא אפילו יכול להסביר לך בדיוק מה הוא צריך לעשות: לפתוח את המחברת, לקרוא את המשימה, להתחיל לענות ולבדוק בסוף.
אבל ברגע האמת, משהו משתבש.
הוא עובר לחדר. רואה משחק. נזכר במשהו אחר. מתחיל לחפש עיפרון. פתאום הוא רעב.
ואחרי עשרים דקות עדיין אין שיעורים. הוא אפילו לא התחיל…..
מבחוץ זה נראה כמו חוסר אחריות. דחיינות, לפעמים אפילו כמו חוסר אכפתיות.
אבל ייתכן מאוד שהילד באמת רוצה להצליח ושהוא באמת יודע מה הוא אמור לעשות.
הקושי נמצא במקום אחר: ביכולת להפוך את הידע לפעולה.
הפרעת קשב היא לא רק קושי להתרכז
כשמדברים על הפרעת קשב, קל לחשוב בעיקר על מוסחות או על חוסר יכולת לשבת בשקט.
אבל הפרעת קשב יכולה להשפיע בעיקר על תפקודים ניהוליים. אלו אותם תהליכים שעוזרים לנו להתחיל משימה, לתכנן אותה לפרטים, לזכור מה רצינו לעשות, לעבור בין משימות, להעריך זמן ולווסת את עצמנו.
ולכן ילד יכול להיות חכם, יצירתי, בעל ידע ואפילו בעל מוטיבציה ומאוד לרצות…. ועדיין להתקשות מאוד לבצע משימה פשוטה לכאורה.
זה בדיוק המקום שבו נוצרת ההתנגשות בין ההורה לילד.
ההורה אומר:
"אתה יודע לעשות את זה.” "כבר עשית את זה בעבר".
והילד, גם אם הוא לא אומר זאת במילים, חווה לפעמים:
"אני יודע. אני פשוט לא מצליח לעשות את זה כמו שאתה מצפה ממני.” או "ממש קשה לי להתחיל"
ומה קורה כשאנחנו מפרשים את הקושי כחוסר רצון או זלזול במטלה או בנו?
כאן מתחיל מעגל בעייתי של כעס והתנגדות וביקורת שגורמים לילד לרצות פחות לשתף פעולה ולהורה להיות עוד יותר מתוסכל וכועס.
וככל שהמעגל הזה חוזר על עצמו, מערכת היחסים סביב המשימות הופכת להיות טעונה.
במקום שהילד ילמד איך להצליח, הוא לומד שהכנת שיעורים, התארגנות או סידור החדר הם זירה של מאבק.
לכן אחת השאלות החשובות ביותר שהורה יכול לשאול היא לא:
"למה הוא לא עושה? האם זה נגדי?”
אלא: "מה בדיוק מקשה עליו לעשות?”
אז מה אתם יכולים לעשות במקום:
במקום להסתפק בתזכורת נוספת, כדאי לפרק את המשימה.
נניח שהילד צריך להתכונן למבחן.
"לך ללמוד” היא הוראה גדולה מאוד. אפשר להפוך אותה לצעדים קטנים וברורים:
מה החומר שצריך ללמוד?
כמה זמן יש לי עד להגשה/ מבחן?
מתי מתחילים? ואיך מחלקים את החומר על פני הזמן שיש לי?
מה הדבר הראשון שעושים?
כמה זמן עובדים לפני הפסקה? וכמה הפסקה לקחת ומה לעשות בה?
המטרה אינה לעשות את העבודה במקום הילד.
המטרה היא לבנות גשר בין הרצון לבין הביצוע.
בהמשך, ככל שהילד מתרגל את הדרך, אפשר להפחית בהדרגה את העזרה.
זה תהליך של בניית עצמאות לא של יצירת תלות. אנחנו מלמדים את הילד לפרק משימות לגורמים ולהקצות להן זמן נכון. אנחנו מפרקים מה שנראה עבורו כמו הר בלי עביר, לגבעות קטנות שניתן לטפס עליהן.
ומה לגבי המשפט "כשהוא רוצה, הוא מצליח”?
גם כאן כדאי לעצור רגע.
ילדים עם הפרעת קשב יכולים לפעמים להתרכז במשך זמן רב בדבר שמעניין אותם מאוד, ובאותו זמן להתקשות מאוד במשימה אחרת.
זו אינה בהכרח הוכחה שהם "יכולים אם רק ירצו”.
להפך, היכולת שלהם אינה קבועה, אלא מושפעת מהעניין, מהמבנה של המשימה, מהעומס, מהתגמול ומהיכולת לגייס את עצמם באותו רגע.
ולכן כדאי להפסיק למדוד את הקושי שלהם לפי הרגעים שבהם הם הצליחו.
אולי השאלה החשובה יותר היא: מה הילד צריך ממני עכשיו?
לא תמיד הוא צריך עוד תזכורת.
לפעמים הוא צריך עזרה להתחיל.
לפעמים הוא צריך שהמשימה תהיה ברורה יותר.
לפעמים הוא צריך פחות גירויים סביבו.
ולפעמים הוא פשוט צריך מבוגר שמבין שהקושי הוא אמיתי. וזה לא דחיינות או עצלנות.
הבנה כזו לא אומרת לוותר על דרישות.
להפך.
אפשר להמשיך להציב גבולות, לצפות לאחריות וללמד עצמאות ולעשות זאת מתוך ההבנה שהמטרה היא לא רק שהילד יבצע את המשימה היום.
המטרה היא שהוא ילמד בהדרגה איך לגרום לעצמו לבצע אותה גם מחר.
וזה הבדל גדול.