אם הילד שלכם חולם בהקיץ, שוכח דברים, מאבד ציוד, מתקשה להתחיל שיעורי בית וצריך להזכיר לו שוב ושוב מה הוא אמור לעשות, אבל הוא לא רץ בבית, לא קוטע את כולם ולא נראה היפראקטיבי, יכול להיות ששאלתם את עצמכם אם יש לו בכלל ADHDהפרעת קשב וריכוז
אולי אמרו לכם שיש לו ADD ואולי אפילו אתם אומרים את זה עד היום.
אז בואו נעשה קצת סדר, כי התפיסה המקצועית השתנתה.
קודם כל , ADD כבר לא נחשב אבחנה נפרדת
פעם באמת דיברו על ADD ועל ADHD כשני דברים שונים. ADD שימש כדי לתאר ילדים עם קשיי קשב, בלי המאפיינים הבולטים של היפראקטיביות ואימפולסיביות.
היום המונח המקצועי הוא ADHD גם כאשר הילד כמעט לא נראה היפראקטיבי.
במקרה כזה מדברים על ADHD עם הצגה בעיקר בלתי קשבית.
כלומר, הילד עדיין נמצא בתוך אותה הפרעה, אבל הקשיים המרכזיים שלו נמצאים בתחום הקשב וההתארגנות ולא בתחום ההיפראקטיביות והאימפולסיביות.
וזה הבדל חשוב, כי הוא משנה גם את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על הילד.
כי ילד עם ADHD לא חייב להיות ילד שקופץ מהכיסא, הוא גם יכול להיות ילד שהמחשבות שלו מתרוצצות לו בתוך הראש.
זו אולי אחת הטעויות הנפוצות ביותר לגבי ADHD
אנחנו עדיין מחזיקים בראש את התמונה של הילד שלא מסוגל לשבת בשקט, מקפיץ את הרגל, מדבר בלי הפסקה, מפריע בשיעור ולא מצליח לעצור את עצמו.
אבל יש ילדים עם ADHD שהקושי שלהם הרבה פחות נראה לעין.
הם יכולים לשבת בשקט במשך שיעור שלם, אבל לא באמת להיות קשובים.
הם יכולים להסתכל עליכם כשאתם מדברים אליהם, אבל אחרי שתי דקות לא לדעת מה אמרתם.
הם יכולים להיות ילדים נעימים, שקטים ואפילו מאוד אחראים, ועדיין לשכוח מחברות, עבודות, ציוד ומשימות.
ולפעמים דווקא בגלל שהם לא מפריעים, הם מושכים פחות תשומת לב והקושי שלהם מתגלה הרבה יותר מאוחר.
אז מה בעצם קורה אצל ילד עם ADHD בעיקר בלתי קשבי?
כאן חשוב להבין שלא מדובר פשוט בילד ש"לא שם לב".
הקושי יכול להיות בהתמדה של הקשב, בארגון, בניהול משימות, בזיכרון העבודה, במעבר בין משימות וביכולת לעקוב אחרי כמה שלבים של משימה.
לכן יכול להיות שהילד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות: הוא יודע שיש שיעורי בית, הוא יודע שצריך להביא מחר את החוברת, הוא אפילו באמת רוצה לעשות את זה.
ועדיין, משהו בדרך בין הידיעה לבין הביצוע משתבש.
הוא מתחיל להתארגן ואז מוצא משהו אחר, הוא פותח את המחברת ואז נזכר שהוא צריך לבדוק משהו, הוא הולך להביא את התיק ואז מתחיל לשחק עם משהו בחדר.
ומבחוץ זה יכול להיראות כמו חוסר אחריות או חוסר אכפתיות.
אבל לא תמיד זו הסיבה.
ופה אנחנו מגיעים לשינוי חשוב נוסף בתפיסה
פעם היה קל יותר לחשוב על ADHD כעל תיוג די קבוע.
יש לילד ADHD או אין לו. ואם יש לו, אז הוא או "היפראקטיבי" או "לא קשוב".
היום אנחנו מבינים שהמציאות מורכבת יותר:
יש שלוש צורות הופעה מרכזיות של ADHD: בעיקר בלתי קשבית, בעיקר היפראקטיבית ואימפולסיבית, ומשולבת. אבל זו לא חלוקה לשלושה ילדים שונים.
היא מתארת את התמונה שהילד מציג בזמן ההערכה, והתמונה הזאת יכולה להשתנות.
ילד שהיה מאוד היפראקטיבי בגיל צעיר יכול להיות פחות היפראקטיבי בהמשך.
הדרישות מהילד משתנות עם הגיל, וגם הדרך שבה הקשיים שלו באים לידי ביטוי יכולה להשתנות. אצל ילדים גדולים ומתבגרים, למשל, ההיפראקטיביות יכולה להיות פחות בולטת כלפי חוץ, בעוד שקשיי הקשב וההתארגנות ממשיכים להשפיע.
לכן אני פחות אוהבת לחשוב על ילד כ"ילד ADD" או כ"ילד היפראקטיבי".
אני מעדיפה לשאול:
איפה הקושי שלו נמצא עכשיו? איך זה מתבטא אצלו בתקופה הזו?
כי שני ילדים עם ADHD יכולים להיראות לגמרי אחרת, וגם אותו ילד בעצמו.
ילד אחד יכול להיות מאוד פעיל, אימפולסיבי ולהתקשות לעצור את עצמו.
ילדה אחרת יכולה להיות שקטה, חולמנית ומאוד לא מאורגנת.
ילד שלישי יכול להיות גם וגם.
ושלושתם יכולים להיות עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD
לכן כשאנחנו כהורים מסתכלים רק על השאלה "האם הוא היפראקטיבי?", אנחנו עלולים לפספס ילד שמתמודד עם קושי משמעותי רק משום שהוא לא מתאים לתמונה שיש לנו בראש.
ומה זה אומר מבחינת ההורות?
זה אומר שהמטרה שלנו היא לא רק לגרום לילד להתרכז יותר. אנחנו צריכים להבין מה בדיוק קשה לו. אם הילד מתקשה להתחיל משימה, אולי הבעיה היא לא שהוא לא רוצה לעשות אותה, אלא שהמשימה גדולה מדי ולא ברור לו מאיפה להתחיל. יש לו קושי בהתארגנות ובפירוק לגורמים.
אם הוא שוכח שוב ושוב דברים, אולי הוא צריך מערכת חיצונית שתעזור לו לזכור ולא עוד הרצאה על אחריות. אולי טיימר, או טבלה.
אם הוא נמרח במשך שעה על שיעורי בית, אולי צריך לבדוק מה קורה בדרך שבה המשימה בנויה ומה מקשה עליו להתמיד. אולי יש לו קושי בתפישת וניהול זמן.
ואם הוא נראה כאילו הוא בכלל לא מקשיב, לפני שאנחנו אומרים לו "כמה פעמים אפשר להגיד לך?", כדאי לבדוק אם הוא באמת מצליח להחזיק את ההוראה בראש ולבצע אותה. ואולי צריך לפרק את ההוראה למשימות קטנות ולמסור לו אותן אחת אחת.
אז האם נכון עדיין להגיד ADD
אם אתם מדברים עם הורים אחרים, עם מורים או אפילו עם רופא שלא מהתחום, המילה ADD עדיין עולה. זו מילה שהשתמשו בה במשך שנים והיא עדיין נמצאת בשפה היומיומית.
אבל מבחינה מקצועית, נכון יותר לדבר על ADHD עם הצגה בעיקר בלתי קשבית.
והסיבה לכך היא לא רק שינוי בשם, היא משקפת הבנה רחבה יותר של ההפרעה.
לא מדובר בהפרעת קשב נפרדת מהיפראקטיביות. ודרך אגב, גם השם העברי המעודכן הוא הפרעת קשב ופעלתנות יתר.
מדובר ב־ ADHD שיכול להתבטא בדרכים שונות אצל ילדים שונים ובתקופות שונות בחיים.
וזה אולי הדבר שהכי חשוב שהורים ידעו.
אם הילד שלכם לא נראה כמו הילד עם ה־ADHD שדמיינתם, זה לא אומר שאין לו קושי.
לפעמים הקושי פשוט נראה אחרת.
ולפעמים ילד שלא מפריע לאף אחד הוא דווקא הילד שהכי קל לפספס. כן… לפעמים עדיף אפילו לקבל טלפונים נוזפים מבית הספר כדי לאבחן ולטפל בזמן ושהילד לא ילך לאיבוד. כי זה גורם לו להרגיש לבד ופחות חכם.
אז במקום לשאול אם זה ADHD או ADD, אולי כדאי להתחיל לשאול שאלה אחרת:
איך ה־ADHD של הילד שלי בא לידי ביטוי, ומה הוא צריך ממני כדי להצליח?
זו כבר שאלה שמאפשרת לנו לראות את הילד, ולא רק את האבחנה.