אנחנו ההורים מאמינים שמתפקידנו להעיר לילד על כל שגיאה שהוא עושה, כי רק כך ילמד מהי התנהגות טובה, ויצליח להשתפר ולהתפתח יפה. הרי אם אני לא אראה לו איפה הוא טעה, איך יוכל להשתפר????
אבל, אפשר להשיג את אותה מטרה (וביתר הצלחה) דווקא על-ידי הדגשת הדברים החיוביים שהילד עושה.
ברוב הפעמים, הילדים שלנו יודעים היטב מתי עשו שגיאה, גם בלי שנעיר להם עליה, והם מסוגלים בהחלט ללמוד מהשגיאה ולהוציא מסקנה, ללא ההערות והביקורת שאנחנו ממהרים כל-כך להשמיע.
ואם כבר הערנו להם על אותה שגיאה בעבר כבר כמה פעמים אז הם בטוח יודעים.
אם נמשיך ונתבונן בהם נראה גם, שבעצם ההערות והביקורת אנחנו גורמים להם לחזור על השגיאות, ואם היינו מתאפקים לרגע עם דברי ביקורת היינו גורמים לכך שהילד ירגיש יותר בנוח, יהיה פתוח אלינו, ויש סיכוי טוב שהוא יפנה ויבקש עצה ועזרה מאיתנו, ההורים שלו– דבר שהיה תורם מייד לאווירה טובה.
ביקורת והערות, יש להן השפעה שלילית על בני-אדם בכלל, ועל ילדים בפרט. ילדים הזוכים באופן קבוע לביקורת שממנה הם עלולים להסיק שהם עצלים, טיפשים, רעים, מפוזרים וכו', מגיבים בדרך כלל בהרגשת כישלון ובייאוש, ונוטים לוותר על המאמץ לתפקד היטב. דווקא הילדים המקבלים על עצמם ומפנימים את הביקורת הם הנפגעים ביותר, כי הם מתחילים להטיל ספק ביכולתם, ואז הם נוטים להימנע מלנסות.
אבל גם מצבם של אלה שמתמרדים ודוחים את הביקורת אינו טוב, כי הם נכנסים למעין "מעגל קסמים": ההורה "תופס" את הילד בשגיאה ומותח עליו ביקורת, הילד מתמרד ועושה "דווקא" ההורה מגביר את הביקורת, הילד מגביר את ההתנגדות, וברוב המקרים זה מתפתח למאבק כוח שבסופו איש אינו זוכר איך זה התחיל, ורק יודעים שהמצב רע.
נוסף לייאוש ולהתמרדות, קיימות בילדים תגובות אחרות לביקורתיות של ההורים.
ישנם ילדים בעלי חוזק פנימי המתייחסים באדישות להערות ואינם מתרשמים מהביקורת וכביכול לא נפגעים. אבל, הביקורת גורמת לכך שהם מתרחקים מההורים, לא משתפים אותם ואולי אפילו מזלזלים בהם. האווירה המשפחתית נפגעת.
ישנם ילדים הנכנעים לביקורת ומשתדלים לרצות את ההורים. ילדים אלה לכאורה מוכיחים שהביקורת פועלת טוב ועוזרת להם, אבל בדרך כלל נמצא שהם מתנהגים טוב רק כאשר מותחים עליהם ביקורת, ובכך הם פשוט מעבירים את האחריות על ההתנהגות שלהם להורים.
תוצאה שלילית אחרת, מבחינה פסיכולוגית, היא התפתחות של "הפחד לעשות שגיאות" פחד כזה מגביל את יכולתו של הילד לפעול ועלול לשתק אותו כי בכל מקרה שבו הוא חושש שיעשה שגיאה-הוא מעדיף שלא לעשות כלום. ככל שהפחד מעשיית שגיאות גדול יותר פוחתים הסיכויים שהילד יפעל באופן ספונטאני ויהיה פורה ויצירתי. כך הוא עלול להפוך למבוגר נמנע שלא מגשים את עצמו.
השאיפה לשלמות איננה מציאותית. כולנו עושים שגיאות ושגיאות חשובות להתפתחותו של הילד, בתנאי שהן משמשות כחומר ללימוד ולעידוד.
הורים המסוגלים ל"תפוס" את עצמם ולשנות כיוון, יכולים למנוע הידרדרות, ייאוש, תחושת כישלון, ואווירת מלחמה.
נשאל את עצמנו בכנות: האם זה משפר את המצב? מה יקרה ליחסים שלנו?
אפשר וצריך לעזור לילד, ולהדריך אותו כאשר הוא עושה שגיאות, אבל לעשות זאת מבלי להעביר ביקורת. למשל:
הראל בן השבע צבע בגואש על השולחן. כל השולחן נמרח בצבע.
אפשר לבחור בדרך חלופית לביקורת ולתאר מה אנחנו רואים:
אמא: "השולחן מלוכלך בצבע". (ההערה היא לא על הראל, שהוא מפוזר, חסר אחריות ומלוכלך, אלא על המצב של השולחן)
הראל "אז מה לעשות?"
אמא: "צריך לנגב את הצבע מהר בנייר מגבת". (או אפשר גם לשאול את הראל, מה לדעתך כדאי לעשות עכשיו כדי שהשולחן יהיה נקי)
הראל: "אני כבר מנקה". (הראל הרגיש שהוא יכול וצריך לקחת אחריות ולתקן את מה שעשה מבלי שקיבל ביקורת)
דרך זו של תאור המצב ומציאת פתרון משיגה שיתוף פעולה ותיקון מבלי ליצור פחד ואשמה.
גם אם השגיאה כבר נעשתה אפשר להשתמש בה כדי ללמד את הילד משהו מועיל, לעודד אותו ולהשיג שיתוף-פעולה מצידו. זאת במקום להשפיל אותו, לייאש אותו ולעורר בו מרדנות. הגישה של ההורה היא שתקבע מה יקרה. אם גם אתם תצליחו להתאפק ברגע שילדכם נכשל ועשה משגה (אפילו אם נגרם נזק) תגלו שההתאפקות משתלמת ותצאו נשכרים.