יש ילדים שאצלם כמעט כל בקשה פשוטה יכולה להפוך לוויכוח.
בוא להתקלח. נענה ב עוד מעט.
צריך להכין שיעורים. זה תמיד אחר כך.
תכבה את המסך. ברור שיגיד: אבל רק עכשיו התחלתי!
ואז אתם שולפים את קלף התזכורת.
ועוד אחת. ועוד אחת, ובקול קצת יותר רם.. ואולי גם איום קטן. ועונש: אם אתה לא מכבה עכשיו, אין מסך מחר, ליומיים, לשבוע.
הילד מתעצבן, הוא מרגיש שמציקים לו. ההורה מתעצבן כי הוא מרגיש שקוף ושלא סופרים אותו. הטונים עולים. ובסופו של דבר כולם נשארים עצובים ומותשים.
אצל ילדים עם הפרעת קשב, זה קורה המון. לא כי הם רוצים להתווכח, ולא משום שהם מנסים בכוונה להרגיז את ההורים שלהם.
לפעמים אנחנו פשוט נכנסים יחד איתם לריקוד שקשה מאוד לצאת ממנו.
איך מתחיל מעגל הוויכוח?
בדרך כלל הוא מתחיל בבקשה הגיונית לחלוטין. ההורה מבקש מהילד לעשות משהו שהוא באמת צריך לעשות זה אפילו משהו קטן מאוד..
אבל לילד עם הפרעת קשב המעבר בין מה שהוא עושה עכשיו לבין מה שהוא אמור לעשות אחר כך יכול להיות קשה. יש לו קושי במעברים. מין נוקשות כזו.
אם הוא משחק, צופה במסך, מדבר עם חבר או שקוע במשהו שמעניין אותו, המעבר לפעולה אחרת דורש ממנו לעצור פעילות שמספקת לו עניין ולעבור לפעילות שפחות מושכת אותו.
ואז הוא אומר: עוד רגע.
מבחינת ההורה, עוד רגע נשמע כמו התעלמות. או חוצפה. ההורה נעלב, שוב לא סופרים אותי.
מבחינת הילד, לפעמים זו באמת הכוונה שלו. הוא באמת מתכוון לקום בעוד רגע. רק שהרגע הזה עובר. והוא שוכח או מתקשה.
ואז ההורה מזכיר שוב. הילד מתנגד. ההורה מתעקש. הילד מתעצבן. ההורה מעלה את הטון. והילד מעלה גם הוא את הטון. והנה יש לנו שריפה בשדה קוצים.
כך נוצר מאבק שבו כבר לא מדובר במה שהילד צריך לעשות. עכשיו מדובר בשאלה מי ינצח.
וההורים תמיד אומרים לי: אבל הוא יודע מה הוא צריך לעשות
הוא יודע שהוא צריך להתקלח. היא יודעת שיש שיעורים. הוא יודע שאסור לאחר לבית הספר.
אז למה אני צריכה להגיד את אותו הדבר עשר פעמים?
והתשובה היא שהידיעה מה צריך לעשות אינה תמיד מספיקה כדי לעשות את זה.
זה בא מהפער בין לדעת לבין היכולת לבצע.
ילד יכול לדעת שהוא צריך לכבות את המסך ועדיין להתקשות מאוד לעצור.
הוא יכול לדעת שהוא צריך להתחיל שיעורים ועדיין לא להצליח להתחיל.
הוא יכול להבין היטב מה מצופה ממנו ועדיין להזדקק לעזרה במעבר מפעולה אחת לאחרת.
כאשר אנחנו מפרשים את הקושי הזה כחוסר רצון, עצלנות אות חוצפה אנחנו מגיבים אליו אחרת.
אנחנו מתחילים ללחוץ.
אבל כאשר אנחנו מבינים שמדובר בקושי אמיתי, אנחנו יכולים להתחיל לחפש דרך אחרת.
מתי ההתנגדות הופכת למאבק כוח?
כדאי לעצור ולשאול את עצמנו שאלה פשוטה: מה בעצם קורה כאן?
האם הילד באמת מסרב לבצע את המשימה, או שהוא מתקשה להתחיל?
האם הוא מתווכח כי הוא לא מוכן לקבל גבול, או שהוא מתקשה לעבור ממה שהוא עושה עכשיו למה שאנחנו מבקשים?
האם אנחנו כבר נמצאים בשיחה על המשימה, או שהשיחה הפכה לשיחה על ההתנהגות שלו?
אלה הבדלים קטנים לכאורה, אבל הם יכולים לשנות לחלוטין את התגובה שלנו.
לדוגמה, אם ביקשתי מהילד להיכנס להתקלח והוא לא זז, אני יכולה לומר:
כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה אף פעם לא מקשיב לי.
אבל אני יכולה גם לומר:
אני רואה שקשה לך לעצור עכשיו. בעוד חמש דקות אתה נכנס למקלחת.
בשתי האפשרויות אני מבקשת בדיוק את אותו הדבר. אבל המסר שונה.
באפשרות הראשונה כבר התחלנו מאבק. באפשרות השנייה אני עוזרת לילד לבצע את המעבר.
זה מה שחשוב לעשות: לעבור משיחה שהיא תלונה לשיחה שהיא בקשה.
נשתמש בפחות מילים, נהיה יותר קצרים ומדויקים
אחד הדברים שאני ממליצה להורים לילדים עם הפרעת קשב הוא לבדוק בכמה מילים אנחנו משתמשים בזמן שאנחנו מבקשים משהו.
ככל שהילד כבר מוצף או מתנגד, נאום ארוך בדרך כלל לא יעזור.
אנחנו נואמים: כמה פעמים ביקשתי ממך? כל ערב אותו דבר. אתה יודע שאנחנו צריכים לקום מוקדם מחר. למה אתה אף פעם לא מקשיב? אם תמשיך ככה לא יהיה לך מסך מחר ואני באמת לא מבינה למה צריך להגיד לך כל דבר עשר פעמים…
בשלב הזה הילד כבר מזמן לא מקשיב לבקשה המקורית. הוא עסוק בהגנה על עצמו.
במקום זאת, אפשר לנסות משפט קצר וברור:
עוד חמש דקות מכבים את המסך.
ואחרי חמש דקות: הגיע הזמן לכבות. ומכבים
בלי הסבר נוסף. בלי ויכוח. בלי להיכנס למשא ומתן מחדש.
גבול לא צריך להפוך לעימות. גבול ומאבק כח הם שני דברים שונים!
זה לא אומר שצריך לוותר על גבולות. להפך.
ילדים עם הפרעת קשב זקוקים לגבולות ברורים, צפויים ועקביים. אבל גבול אינו חייב להיות מאבק.
אפשר להיות מאוד ברורים ועדיין להישאר רגועים. למשל:
אני יודעת שאתה רוצה להמשיך לשחק. עכשיו עוצרים.
אתה יכול לבחור אם להתקלח עכשיו או בעוד חמש דקות.
השיעורים צריכים להיעשות היום. בוא נחליט יחד מתי אתה מתחיל.
הגבול נשאר. אבל הדרך שבה אנחנו מעבירים אותו יכולה להשתנות.
ומה עושים כשהילד כבר בתוך הוויכוח?
כאשר הילד כבר כועס, ואנחנו כבר כועסים, זה בדרך כלל לא הזמן להסביר לו על אחריות, התמדה או כבוד. המוח של אף אחד מאיתנו לא נמצא במצב אידיאלי ללמידה.
לפעמים הדבר הנכון ביותר הוא לעצור. לחכות רגע.
אני רואה ששנינו כועסים. נעצור רגע ונחזור לזה בעוד כמה דקות.
הפסקה כזאת אינה ויתור. היא אינה אומרת שהילד ניצח.
היא פשוט עוזרת לנו לווסת את עצמנו, ומונעת מהוויכוח להפוך למשהו גדול יותר מהבעיה שבגללה הוא התחיל.
נסו השבוע משהו קטן
בפעם הבאה שאתם מרגישים שעוד רגע מתחיל ויכוח, נסו לעצור לפני התזכורת השנייה.
במקום לשאול את עצמכם: איך אני גורמת לו לעשות את מה שאני מבקשת?
שאלו: מה כרגע מקשה עליו לעשות את זה? האם קשה לו לעצור? האם המשימה גדולה מדי? האם הוא לא יודע מאיפה להתחיל? האם הוא עייף? האם הוא שקוע במשהו שמעניין אותו? והאם הבקשה שלי מספיק ברורה?
לפעמים שינוי קטן באופן שבו אנחנו מבינים את ההתנהגות של הילד משנה גם את הדרך שבה אנחנו מגיבים אליה.
ואז קורה משהו מעניין.
אנחנו מפסיקים להילחם בילד ומתחילים לעזור לו. וזה בדיוק המקום שבו הרבה מהמאבקים היומיומיים יכולים להתחיל להשתנות.
לסיום
הילד שלכם לא תמיד מתווכח כי הוא רוצה להתנגד לכם. לפעמים הוא מתווכח כי קשה לו לעצור, לעבור, להתחיל, להתארגן או לוותר על משהו שהוא רוצה עכשיו. זה לא אומר שכל התנהגות צריכה להתקבל. זה כן אומר שכדאי לנסות להבין מה נמצא מתחת להתנהגות.
כי כאשר אנחנו רואים רק את הוויכוח, אנחנו עסוקים בלנצח אותו.
כאשר אנחנו רואים את הקושי שמתחתיו, אנחנו יכולים להתחיל ללמד את הילד איך להתמודד איתו.
וזה שינוי קטן בגישה שיכול ליצור שינוי גדול מאוד בבית.